איך אפשר
להסביר שאדם אחד, שצריך
לפרנס שלושה ילדים, מפוטר מהעבודה, אדם אחר, מגורש מביתו יחד עם ילדיו ונזקק לעזרה
מאנשים זרים ואילו באותו הזמן, אנשים אחרים
גרים בווילות בשכונות יוקרה ונוסעים ברכבי פאר? גורל, או בחירה מודעת?
האם באמת
יש מישהו שיכול לבחור, באופן
מודע, חיים של מסכנות ותלות באחרים? הרי די ברור, שאף אחד לא רוצה בחיים כאלה. וכמה שזה לא יישמע כאבסורד, חיים כאלה הם תמיד תוצאה של בחירה
מודעת. אבל אפשר להבין זאת, רק כשמסתכלים על פרספקטיבה של אלפי
החלטות שקיבל כל אדם במהלך חייו.
כל החלטה, בהתאם לאפקט הפרפר, קובעת את הגורל שלנו. על בסיס החלטה אחת, אנחנו מקבלים החלטות אחרות, שעל בסיסיהם מקבלים החלטות הבאות. הבנתי את זה כבר מזמן ועל כך הסיפור
הראשון שלי.
סיפור הראשון – אפקט הפרפר
לפני
הרבה שנים, כשהייתי
בן 14 והייתי
עולה חדש, פחות משנה בארץ, שוחחתי עם ילדה בת גילי, שהייתה שכנה שלי. סיפרתי לה, שלמרות שעיריית באר שבע שבצה אותי
ללמוד בבית הפקיד, בשנה הבא, אני עובר לבית ספר אחר – מקיף ז', כי אני רוצה לסיים עם בגרות. סיפרתי לה, שביקשתי מהורים, להעביר אותי לתיכון אחר, בגלל שחברים שלי סיפרו לי שבבית
הפקיד אין לי עתיד.
הילדה
הסתכלה אלי, והשיבה
לי "כל הכבוד”. היא הוסיפה לי עוד משהו ש זכרתי לכל
החיים. היא אמרה לי, שהיא לא צריכה שום בגרות ובכלל לא
מתכוונת להשקיע בלימודיה מאמצים, כי זה
בשביל ילדים חכמים ולא בשבילה. לא
האמנתי למה ששמעתי. התחלתי
לשכנע אותה, שבגרות
זה בשביל כולם והצעתי
את עזרתי במה שאוכל. הצעתי לה, לעבור ביחד איתי למקיף ז'. להפתעתי, הילדה פשוט סירבה להקשיב לי. היא עמדה על שלה שבגרות זה לא בשבילה.
כעבור
מספר שנים, לאחר
שסיימתי צבא וחסכתי כסף לאוניברסיטה, פגשתי
אותה במקרה ברחוב. באותה
העת, היא הייתה כבר אימא לשני ילדים קטנים. אני לא יודע מה נפל בגורלה מאז, כי לא ראיתי אותה יותר אבל המקרה שלה לימד אותי לקח. הבנתי, שכל השג שיש לנו בחיים, הוא תוצר של הרצון שלנו וההחלטות
שלנו, שמובילות להחלטות אחרות. הבנתי, שכל אחד בוחר את דרכו ובונה את גורלו.
באותו
רגע, ידעתי, שאדם שהשתחרר מהצבא, יכול לבחור להתחתן ולגדל ילדים, או לבנות קריירה, או לנסוע מסביב לעולם. הכל עניין של רצון והחלטה וכל החלטה
תוביל לתוצאות שונות.
החיים
שלנו, הם תוצר של ההחלטות שלנו. אפילו אדם שנולד בלי ידיים ורגליים, מחליט מה לעשות עם חייו ובונה את
גורלו. בשביל להבין את זה, מספיק להסתכל על ניק וויצ'יץ', מנחה לסדנאות מוטיבציה בלי ידיים
ורגליים.
אבל זה
מאוד אופייני לאנשים להאשים במצבם מישהו אחר ולהסיר מעצמם אחריות, במקרה שהם לא אוהבים את התוצאה. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לקבל
שמה שיש להם היום, הוא
תוצאה של מה שהם עשו אתמול. זאת
הסיבה שאנשים , יעדיפו
לחפש את הסיבות למצבם הלא נסבל, בממשלה, בגלובליזציה, במקום מגורים.. מה לא – רק לא בעצמם.
היום, אנחנו שומעים יותר ויותר על הצורך
בשוויון בין אנשים שונים. את האדם
שהשקיע בבניית הקריירה שלו, משווים
לאב מרובה ילדים וגבר שעובד משרה מלאה בהייטק מושווה למנהלת אדמיניסטרטיבית, שעובדת חצי משרה. לפער בין האנשים האלה, קוראים אי צדק חברתי.
היום
יותר ויותר, אפשר
לשמוע איך משווים בין אדם שבחר לחיות בפרפריה, לבין אדם שבחר לחיות במרכז הארץ. אבל האם אפשר בכלל להשוות בין האנשים
השונים? האם זה אתי? האם זה מוביל למטרה מסוימת? ועד כמה זה צודק?
ההבדל
בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, כפי
שהוצג קודם, קשור
בהחלטות שכל אחד קיבל בעבר. כל אחד
בחר בגורלו וכל אחד הולך בדרכו.
זה די
ברור שאם המטרה שלך היא לקבל משהו שלא מגיע לך, רק בגלל שמישהו חיי יותר טוב ממך, אז הדרך היחידה לעשות זאת, היא באמצעות הדרישה לשוויון. ההשוואה, עוזרת להציג כמה מצבך גרוע יותר
לעומת האחרים. אבל האם
זה צודק שמישהו יקבל משהו, רק בגלל
שהוא הצליח פחות בחיים מאחר? האם זה
צודק, שאדם במצב רע יותר, יחייה על חשבון אדם שמצבו טוב יותר, רק בגלל שכל אחד קיבל החלטות שונות
בחיים ובחר בדרך שונה? האם זה צודק, שאחד שיש לו, ישלם מס של 50%, בעוד שאחד שאינו לו, יקבל סובסידיה, אם נתחשב בעובדה שכל אחד בחר לעצמו
את דרך החיים?
כולם
מכירים עובדה אחת פשוטה – אין ארוחות חינם. כל מה
שאזרח אחד מקבל מהמדינה, אזרח אחר
צריך לשלם. וכאן
חשוב לשים לב, כי אף
אחד לא שואל את האזרח המשלם, האם הוא
רוצה לשלם. זה נעשה
בכפייה.
לפי כך, בחברה המודרנית, העובדה של "אין ארוחות חינם", מתחלפת בעובדה אחרת של "אין ארוחות חינם, מלבד מה שהמדינה נותנת". רוב האנשים בטוחים, שמה שהמדינה נותנת זה חינם. מסיבה זו, חלק מאנשים, מעדיפים לקבל תמיכה מהמדינה, במקום לבנות את גורלם. אבל בפועל, אדם שמצפה לתמיכה מהמדינה, פשוט מעוניין שהמדינה תכניס את ידה
עמוק יותר לכיס של אזרח אחר שיש לו.
מערכת המיסוי
המודרנית, בנויה על
עיקרון מאוד פשוט – משלם המסים, לא יודע מי
יקבל את כספו. ואילו מי
שמקבל תמיכה מהמדינה, לא יודע
מי בפועל נתן לו את הכסף. למעשה, אדם נזקק לא צריך לבקש מאף אחד עזרה, כי כל עזרה נעשית בכפייה בעילום שם - המדינה פשוט מכריכה מישהו אחד לעזור
למישהו אחר, בלי
לגלות מי למי עוזר ולמה.
מצד אחד, המדינה מחרימה את הפרנסתם של של
אזרחיה בצורה של מסים ומנגד מחלקת את הכסף הזה לאנשים שבחרו בגורל מר של אדם נזקק. חלק די גדול מהציבור, חושב שמצב הזה מאוד הוגן וצודק. אבל האם זה באמת צודק? האם זה באמת הוגן?
לפני
מספר שנים, הבנתי שאין
זההוגן או צודק. יתר על
כן, הבנתי שהמצב הזה רק מזיק לאנשים
שמקבלים את התמיכה במקום לעזור. כל עזרה
של המדינה, הופכת את
האדם לתלותי בעזרה הזאת. למעשה, אדם הופך תלוי בתמיכת המדינה, לא שואף לחיים טובים יותר, אלא מעדיף להסתפק בעזרת המדינה. ואם זה לא מספיק, הוא ידרוש עוד, במקום לעשות משהו בעצמו.
אני רוצה
להציג את התפיסה שלי באמצעות שני סיפורים אישיים אחרים. סיפורם של שני ילדי, שלכל אחד ראיית חיים אחרת ותפיסה
אחרת לגבי בניית גורלם. סיפור
הראשון, מציג את מהות הקפיטליזם, והסיפור השני, מציג את המקור לאי שוויון החברתי.
סיפור מס' 2 – קפיטליזם
זה הוגן
לפני
מספר שנים, נכנסתי
עם שני הילדים שלי למכולת השכונתית שבה כל אחד מהילדים מילא לעצמו שקית עם סוכריות
גומי. לאחר ביקור במכולת, המשכנו לפארק. הילדים השאירו אצלי את השקיות שלהם, ומדי פעם היו מגיעים לספסל שבו ישבתי
כדי לאכול סוכריה מהשקית.
בשלב
מסוים, הבן שלי, גילה שהוא לא יודע איפה השקית שלו
ואיפה השקית של אחותו. במהירות, הוא מצא פתרון לבעיה – פשוט ערבב בין
הסוכריות שנותרו ושם את כולם בשקית אחת. כשאחותו
שאלה אותו איפה השקית שלה, הוא השיב
לה – "אל תדאגי, ערבבתי הכל, אבל כשתרצי סוכריה, אני אתן לך". מה שהבן שלי עשה, הוא ביטול של הבעלות הפרטית, החרמת הרכוש הפרטי ויצרת מערכת
קומוניסטית לפי עיקרון – "כל אחד
לפי צרכיו".
בתי לא
הסכימה עם המדיניות הקומוניסטית ודרשה לקבל בחזרה את הרכוש הפרטי שלה. ואז הבן שלי הציע חלוקה לפי עיקרון
של שוויון חברתי. עובדת
ההחרמה הייתה גלויה ולכן הוא הציע לחלק את הסוכריות שווה בשווה. בתי, לא הסכימה גם עם המדיניות הזאת
ונימקה, כי לפני ההחרמה, כל אחד אכל כמות שונה של סוכריות וזה
יהיה לא הוגן לחלק שווה בשווה( אגב, לפני
ההחרמה, בשקית של בתי, באמת היו יותר סוכריות).
הוויכוח
נמשך, עד שבני נאלץ לתת לאחותו את כל
הסוכריות ולקבל בחזרה כמה סוכריות בודדות.
סיפור מס' 3 – אי
שוויון חברתי זה צודק
אצלנו
בבית נהוג קפיטליזם והזכות לרכוש פרטי
מוגנת. אך אחד לא מורשה לגעת בדברים וחפצים
של חבר משפחה אחר בלי רשותו וכל אחד רשאי לצבור הון, בלי חובה להתחלק עם האחר. בה בשעה, אני ואשתי מעודדים עזרה לאחר ונדיבות, אבל רק כשזה בא מהלב ולא בכפייה, או בגלל שככה צריך.
בהתאם
להמלצתו של נייג'ל לאטה, אנחנו משתמשים בבית בשיטת תגמול
לילדים. כל יום שבו הילדים מתנהגים יפה, הם מקבלים לב ורוד, שאותו אפשר להמיר ל-5 שקלים. בלבבות הללו, ילדים יכולים לקנות לעצמם מתנות.
כשאני
ואשתי, רק התחלנו עם מערכת התגמול, היה אפשר לראות איך עובדת מערכת של
אי שוויון חברתי. ביום
הראשון, בתי התנהגה יפה, ובני התנהג לא יפה. בסוף היום, ביתי קבלה לב ורוד ובני לא קיבל. הבן מאוד התרגז ודרש לקבל לב, הוא טען שמדובר באי שוויון וכי זה לא
צודק שאחותו מקבלת לב והוא לא מקבל. הוא לא
הצליח להבין, למה "אי שוויון בהכנסות”, צריך להיות תלוי בהתנהגותו.
כעבור
זמן מה, כשכל ילד צבר 15 לבבות (שווה ל-75 ₪ ), ביקרנו בחנות צעצועים כדי לקנות
לילדים מתנות. בני, בחר במתנה בשווי 100 ₪. בשביל זה הוא מסר 15 לבבות
שהיו לו וקיבל הלוואה של 5 לבבות
נוספים (ללא
ריבית והצמדה J ). לעומתו, בתי, בחרה מתנה בעלות של 50 ₪ ונשארו לה 5 לבבות לאחר
הקנייה.
בפעם הבא, כשביקרנו בחנות, לבתי היו כבר 20 לבבות ולבני, רק 10 לבבות. במצב הזה, בני הציע לאחותו, לקנות מתנה גדולה משותפת. אבל אחותו סירבה. כמו בפעם שעברה, בני קנה מתנה בשווי של כל הלבבות
שהיו לו ושוב נזקק להלוואה. בתי, לעומת זאת החליטה לקנות מתנה רק בחלק
מלבבות שהיו לה ונשארה גם הפעם עם יתרת לבבות משמעותית.
במשפחה
שלנו, קינאה איננה מבורכת ולכן, כשבני טען שזה לא הוגן, שלאחותו יש יותר לבבות, הסברנו לו, שאף אחד לא הכריח אותו לקנות מתנות
יקרות לעצמו.
הסיפור
הזה, ממחיש לי מאוד למה אי שוויון חברתי, הוא צודק. כמובן, זהו רק קצה הקרחון ובמציאות הכל הרבה
יותר מורכב. יחד עם
זאת, הסיפור, מציג בברור, שכל אי שוויון חברתי, מתחיל בראש ובראשונה מאחריות אישית.
לסיכום
לסיכום, הייתי רוצה להדגיש את מטרת הכתבה, שהינה החשיבות של קבלת החלטות
ואחריות אישית. כל אחד
בונה את גורלו והמצב של כל אדם, הנו תוצר
של החלטות עבר.
יתר על
כן, חברה שבה כל אחד שואף לשוויון חברתי, באמצעות כפייהעל זולתו לעזור, היא חברה לא צודקת. במיוחד, אם לקחת בחשבון, שמדיניות כזאת, גורמת יותר נזק מאשר תועלת, היות והיא פוטרת את האנשים מאחריות
אישית על החלטות העבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה